הסרט המדובר פיגומים ציין את עלייתו לאקרנים בסוף השבוע בפרימיירה חגיגית בסינמה סיטי, בהשתתפותם של היוצרים והשחקנים.
הסרט המרגש הזה מוכיח שלא צריך סיפור גדול, אפקטים וכוכבים כדי ליצור סרט טוב. הוא מורכב מדמויות וסצינות יומיומיות, שנראה כי לקוחות מהחיים של כולנו: הבריון של הכיתה עם הדיבור המחוספס, פועלי הבניין המגחכים, המורה לספרות בשיעור על אנטיגונה.
התחושה היא שאת כולם כבר פגשנו פעם. בגלל זה הסיפור שלהם כל כך קרוב אלינו ונוגע ללב.
הסרט חזק בכך שהוא לא גולש לקיטש, ולא מנסה להעצים את האמוציות והקונפליקטים של הגיבורים. צופה ממוצע מצליח לחוש אותם מתחת לפני השטח, ומבין את הדברים על פי כוונת הבמאי, ללא צורך בדרמטיזציה שלהם.
רמי המורה, מעין אסקלנטה מקומי, מצליח להפוך לדמות משמעותית בקרב תלמידיו הקשים, שמעריכים אותו עוד יותר לאחר עזיבתו. בדמותו מהווה רמי ביקורת על מערכת החינוך, שהורסת במקום להעצים, ולא רואה את הייחודיות והפוטנציאל שטמון בכל תלמיד.
הסצינה של הבחינה בספרות של הגיבור הראשי, החזירה אותי 20 שנה אחורה. הנה אני מול רכזת הספרות בתיכון שלי, אותה דמות כמו בסרט, בעלת חשיבות עצמית, עם הר׳ המתגלגלת שלה וההיגוי הכה נכון דקדוקית וכה מתיימר. היא חותכת וטוענת שלא קראתי את היצירה, או לא הבנתי אותה, לא לפי הכללים בכל אופן.
והנה אני, והדמות של אשר בסרט, חווים את אותו תסכול, ייאוש ואכזבה, אל מול אותה מערכת שאמורה להצמיח ולא לחתוך.
סופו הקטוע של הסרט משאיר טעם של עוד, ובטוחני שכל הצופה בו ייצא עם תובנות.
דבר הבמאי- מתן יאיר
בתשע שנים האחרונות אני עובד כמורה להיסטוריה וספרות בתיכון היובל בהרצליה. אני מכין תלמידים לבגרות בספרות בכיתות ‘אתגר’, שאליהן מגיעים בני נוער שמתקשים להתמודד עם המסגרת החינוכית לימודית, וכיתה זו היא שלב אחרון טרם נשירה מלימודים. במהלך השנים שאני עובד איתם, חשבתי שאצליח להפוך את הקריאה לחלק בלתי נפרד מחייהם, לגרום להם לאהוב ספרות ולמצוא את היופי שבה. אבל לעיתים חששתי מכך שברגע שפרק התיכון יסתיים – יסתיים לו גם פרק הספרות בחייהם. שזו אולי הפעם האחרונה בחייהם בה הם יקראו שירים, מחזות, סיפורים קצרים ורומנים.
במהלך השנים הכרתי נערים אלימים, מלאי צלקות וקסם. ושאלתי את עצמי מה יישאר מכל זה? מה יישאר להם מהשיעורים שעשינו? כשהתלמידים יחזרו הביתה וישאלו אותם מה הם למדו היום- מה הם יענו? מה נשאר מכל השעות הללו בכיתה ומה יישאר ממני אצלם?
אחד הילדים שעניינו אותי במיוחד היה אשר. אשר היה נער שעשה הרבה בעיות בבי”ס, היה לי קשה ללמד אותו והרבה פעמים פחדתי ממנו. אבל יחד עם זאת ראיתי שיש בו איזה גרעין של חום, ושיש משהו שמחבר בינינו, כי שנינו לא לבשנו מסכות. אבל איך מגיעים לתלמיד כזה? איך שיעורי הספרות יכולים להפוך למשהו משמעותי עבור אשר? איך יכול להתרחש מפגש משמעותי בין מורה לספרות לבין תלמיד כמו אשר? התחלתי לחשוב על עלילה שהתבססה על החוויות ועל הרגשות שלי באותה תקופה ומצאתי שרק אירוע דרמטי של פרידה יוכל לגרום לאשר להסתכל מחדש על התקופה בבי”ס ולראות אותה באור אחר.
הייתי זקוק לכתוב דבר שכזה כדי למצוא משמעות בדברים שאני עושה, ביצירות שאנחנו לומדים, ולפתח תקווה שמפגשים כאלה יכולים להתקיים בכיתה.
בסופו של דבר החלטתי ללהק בסרט את אשר עצמו לתפקיד הראשי, וכמה מחבריו ומתלמידיי לשעבר שמשחקים את התלמידים בכיתה. העבודה איתם בצילומים היא חוויה מרגשת ומרתקת ומהווה סגירת מעגל מאוד משמעותית עבורי ועבורם.
ליוסי בנאי בשירו ‘אני וסימון ומואיז הקטן’ יש שורה שמתארת את תקופת ילדותו ‘ובלילות החורף הקרים מאד היינו מתכסים בכל החלומות’. שיר זה מתאר בפשטות את הילדות של אבא שלי, בירושלים, במחסור, בעוני, בתחושה מתמדת של רעב עם שבעה אחים ואחיות בשני חדרים, בשנים של המצור ואחר כך בתקופת הצנע. פעמים רבות אני חושב על אבי כשאני מלמד נערים ונערות שחווים מחסור חומרי או תרבותי. נערים ונערות שבביתם לא תמיד יש ספרים, פסנתר או מפגש עם יצירות אומנות, שלא ביקרו בחו”ל, שלא היה מי שיספר להם סיפורים.
בסרט ‘פיגומים’ אני מנסה להראות את המורכבות הכרוכה במפגש ובלימוד תלמידים מסוג זה. הסרט חושף מפגש בין אשר, תלמיד שלמרות הרקע הדל שהוא מגיע ממנו קיימת בו סקרנות טבעית, חוקרת ושואלת ולצידה אימפולסיביות אלימה, הישרדותית כמעט, אל מול מורה שמזהה את הצורך של אותו תלמיד בחום, הכוונה והרחבת אופקים. המפגש בין אשר היצרי, האלים והאימפולסיבי לבין רמי המורה לספרות, העדין, מהורהר, מאופק הוא כמעט בלתי אפשרי. אולם השניים חולקים תכונת אופי משותפת, הצורך בכנות לצד חוסר היכולת ‘לשחק את המשחק’ ולפעול לפי תכתיבי המסגרת והכללים. הם מצליחים לזהות ולראות אחד אצל השני את הנפש ולנקות ממנה את התוויות, את מה שאנשים אומרים, את הביקורת ואת הדעה הקדומה.
הכוונה שלי הייתה לשמור על אותנטיות בסרט באמצעות הדיאלוגים שבסרט ובאמצעות האנרגיה והתנועה בתוך הסצנה. להגיע לכוראוגרפיה שיהיה בה את הקצב הנכון והזרימה, ולכן בחרתי לעבוד עם ‘נון אקטורס’, כי אני סבור שהדרך שבה הם מחזיקים את גופם, מדברים, מגיבים, יקרבו אותי לתחושת הריאליזם שאני מכוון אליה, ולחזון הקולנועי של הסרט.
צילום תמונה ראשית: ורד אדיר
Comments are closed.